פסק-דין בתיק ע"פ 11092/07

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו ערעור על גזר הדין בעניינה של המערערת, אשר הורשעה על-פי הודאתה בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה ואיומים, והושת עליה עונש מאסר בפועל של 12 חודשים, עונשי מאסר מותנים, וכן הופעל נגדה עונש מאסר מותנה בן 18 חודשים בגין הרשעתה בעבירת אלימות קודמת, לריצוי בחופף. בהסכמת המשיבה, הוחלט על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור.

           להלן יובאו הנתונים הרלבנטיים למכלול.

כתב האישום ופסק הדין בבית המשפט המחוזי

2.             המערערת הורשעה, על-פי הודאתה, בעובדותיו של כתב אישום מתוקן (בחמישית), שבו נטען כי בתאריך 31.5.06 איימה המערערת על המתלונן, תקפה אותו, בעצמה ותוך היעזרות באחרים, וגרמה לו לחבלות חמורות. טרם שנפרט יותר את האישום האמור, יש לציין את הרקע למפגש שבין המערערת לבין המתלונן, כפי שהובאו הדברים בפני בית המשפט המחוזי.

3.             המתלונן, בן 21 שנים בעת האירועים הרלבנטיים, היה החבר של בת המערערת (להלן: הבת). כעולה מכתב אישום שהוגש נגד המתלונן, ומבקשה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו, עולה כי הבת הודיעה למתלונן כי ברצונה להיפרד ממנו. המתלונן הגיע ל"בית השאנטי", שם הכירו, ודרש ממנהלי המקום לראות את המתלוננת על מנת לשמוע ממנה כי היא מבקשת להיפרד ממנה. הוא היה "אחוז אמוק" ו"ממש בטירוף" (לטענות העדים בתיק), כאשר פגש בבת - חיבקה עד ש"היא כבר ממש לא נשמה" (לטענות העדים) ואחרים נאלצו להפריד ביניהם, לאחר מכן עלה לגג המבנה (לא ברור אם עשה זאת יחד עם הבת), ואז איים להרוג את הבת ולהתאבד. בגדרי ההליכים נגדו הועמד המתלונן בפיקוח מעצר לתקופה של ששה חודשים, ושוחרר לחלופת מעצר מוגבלת בתנאים, לרבות שהייה ב"מעצר בית". חודש לאחר מכן, תוך שהוא מפר את תנאי השחרור, הגיע המתלונן לבית המערערת, על מנת לפגוש בבתה. כאן אנו שבים לפרטי כתב האישום כנגד המערערת.

4.             המתלונן פגש בבת בחצר ביתה של המערערת, וזמן קצר לאחר מכן ראתה אותו המערערת. או-אז תקפה המערערת את המתלונן, הכתה ובעטה בו - חרף ניסיונות של הבת למנוע זאת ממנה, איימה על המתלונן במטרה להפחידו ולמנוע ממנו להתקרב שוב לבתה, ואף הוסיפה: "אנחנו לא גמרנו". המתלונן, שנפצע בשפתיו, עזב את המקום, אך המערערת החלה לצעוד בעקבותיו, והתקשרה לבנה הקטין (כבן 16; להלן: הבן) כדי להמשיך לתקוף את המתלונן ולאיים עליו. הבן הגיע למקום כשהוא מלווה בשניים אחרים (להלן - האחרים). המערערת איימה על המתלונן, ואז תקפו אותו הבן הקטין והאחרים באמצעות אגרופיהם וכן בעטו בו. המתלונן זעק לעזקה ואז נמלטו כל התוקפים, כולל המערערת, מן המקום ברכב. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן חבלות חמורות, הכוללות שברים, לרבות בארובת העין שלו ובידו, והוא אושפז בבית חולים.

5.             בגדרי הטיעונים לעונש, עמדה באת-כוח המשיבה על חומרת מעשיה של המערערת, וכן סקרה את עברה הפלילי, אשר כלל שלוש הרשעות בעבירות של אלימות כלפי קטין, שהסתיימו כולן בהשתת עונש מאסר מותנה: בשנת 1997 נגזר על המערערת עונש של ששה חודשי מאסר מותנים בגין אלימות כלפי שני ילדיה הקטנים; בשנת 1998 נגזר  על המערערת עונש של 12 חודשי מאסר מותנים בגין אלימות כלפי בנו הקטין של בן זוגה דאז; ובחודש אוקטובר 2003 נדונה המערערת, בגין עבירות של אלימות כלפי בנה הקטין, לעונש של 18 חודשי מאסר מותנים, לתקופה של שלוש  שנים, כאשר התנאי הוא שלא תעבור אחת העבירות הכלולות בסימן ו1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן כל עבירת אלימות שהיא פשע. המשיבה גרסה כי לא ניתן לשוב ולפטור את המערערת מנשיאה של עונש מאסר בפועל, לאחר שהעונשים הקודמים לא היה בהם כדי למנוע את מעשי האלימות, בהם הורשעה לפי הודאתה.

6.             באת-כוח המערערת, מצידה, הדגישה את הרקע לאירוע, מושא כתב האישום - הגעת המתלונן לחצר ביתה של המערערת, תוך הפרת "מעצר הבית" בו אמור היה להיות נתון לאחר שאיים בהרג הבת ובהתאבדות. אשר להמשך האירוע, נטען, כי אף שהמערערת היא שהזמינה את בנה להגיע למקום, הרי שרק הבן ושני חבריו, שהביא עמו, הם שגרמו לפגיעות הקשות במתלונן. כן נטען כי אין להחמיר בעונשה של המערערת ביחס לשלושת המכים, שהופטרו בלא עונשי מאסר בפועל, ואחד מהם (אף שהיה בגיר) - אף בלא הרשעה כלל. כן עמדה באת-כוחה של המערערת על מסכת חייה הקשה של מרשתה, ועל מצבה הירוד, כמכלכלת עצמה בעבודות דחק, עובר לאותו מועד - במפעל להדבקת כפתורים. אשר לעונש המאסר המותנה הודגש כי תקופת התנאי אמורה היתה להסתיים חודשים אחדים לאחר המקרה, מושא כתב האישום, ואילולא הגעתו של המתלונן לביתה, לא היתה המערערת מוצאת עצמה חשופה להפעלת המאסר המותנה.

7.             בגזר דינו תיאר בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) את מסכת חייה הקשה של המערערת מאז ילדותה, את העובדה שילדיה אף הוצאו מחזקתה בעבר, אך מאידך גיסא את הרשעותיה הקודמות של המערערת בעבירות אלימות. כן נסקרו מעשיו של המתלונן, אשר עמדו ברקע לאירועים, מושא כתב האישום. בית המשפט עמד אף על הנתונים שהוצגו בפניו בעניינם של יתר המעורבים בתקיפתו של המתלונן, ועל העונשים המתונים יחסית, שנגזרו עליהם. בית המשפט מצא כי בשקלול האמור, הרי שניתן היה שלא לגזור על המערערת עונש מאסר לריצוי בפועל, ברם העובדה שהיה תלוי ועומד נגדה עונש מאסר מותנה, בר הפעלה ­- הכריעה את הכף לחובת המערערת, שכן לא נמצא מקום לחרוג מן הכלל של הפעלת העונש המותנה. בסיכום האמור החליט בית המשפט הנכבד קמא להפעיל הפעם את עונש המאסר על תנאי שהושת על המערערת, של 18 חודשים מאסר, השית על המערערת עונש מאסר בפועל של 12 חודשי מאסר בגין העבירה, מושא כתב האישום, וקבע כי עונשים אלה ירוצו בחופף. כן הושתו על המערערת עונשי מאסר מותנים, האחד של שנת מאסר על תנאי, שלא תעבור תוך שלוש שנים עבירת אלימות כלפי אחר, אשר תוצאתה היא חבלה של ממש, והשני של ששה חודשי מאסר על תנאי, שלא תעבור תוך שלוש שנים עבירת איומים כלפי אדם אחר.

           על גזר דין זה משיגה המערערת בפנינו.

8.             טענות המערערת בערעורה דומות לאלו שהעלתה בטיעוניה לעונש, כפי שנסקר לעיל. המערערת מטעימה בפרט, לגבי הפעלת עונש המאסר על תנאי, כי הרשעותיה הקודמות נבעו בעיקר מקשייה להתמודד עם גידול הילדים, במובחן מן האירוע דנן, וכי האירועים כאן התרחשו בסמוך לתום תקופת התנאי - שנתיים ושבעה חודשים לאחר הטלת העונש - תקופה ממושכת, המצדיקה לשיטתה הארכת עונש המאסר על תנאי גם במקרה זה.

9.             תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינה של המערערת לקראת שמיעתו של הערעור הציג תמונה עדכנית אשר למצבה. מן התסקיר עלה כי המערערת, בת 42 במועד עריכתו, מצויה היתה עובר לעריכת התסקיר בהריון מתקדם, מגבר שאיננו בקשר עמה עוד. היא מתגוררת בדירת "עמידר" בבני ברק, איננה עובדת, ומתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי. בעוד שבמפגשים בשנים עברו הביעה המערערת קושי במתן אמון בגורמי טיפול ממסדיים, התרשם השירות כי על רקע מצבה המשפטי ועל רקע הריונה המתקדם יש למערערת זו הפעם נכונות ראשונית להיעזר ברשויות. אשר לאירוע, שבלב הדיון, הביעה המערערת צער וחרטה, תוך שהיא מסבירה את התנהגותה בתחושת חוסר אונים - אותה אכן חלקה עם פקידת סעד לחוק הנוער, יומיים לפני האירועים שבלב הדיון - אשר לאפשרות להגן על בתה מפני המתלונן האובססיבי. בסיכום התסקיר העריך שירות המבחן כי הסיכון להישנות התנהגותה האלימה של המערערת - פחת משמעותית, ויש לסברתו מקום לשקול בחיוב הארכה של עונש המאסר המותנה, חלף שליחתה של המערערת אל מאחורי סורג ובריח. השירות ציין את החשיבות שהוא רואה בניצול ההליך המשפטי לסיוע למערערת, לרווחתה ואף לרווחת התינוק העומד להיוולד, ועמד על חשיבות ביסוסו של הקשר של המערערת עם המחלקה לשירותים חברתיים באופן שיהיה למערערת גורם בו תוכל להיעזר לאחר הלידה. על כן המליץ השירות על דחיית ההכרעה בעניינה של המערערת, עד למספר חודשים לאחר הלידה, כאשר במהלך התקופה ניתן יהיה לבחון את מידת שיתוף הפעולה של המערערת, ולהגיש המלצה מעודכנת בעניינה של המערערת.

10.          בתום הדיון הראשון בעניינה של המערערת, החלטנו להיעתר להצעת שירות המבחן, ולקבל המלצה עדכנית. תסקירו השני של שירות המבחן, שנערך זמן מה לאחר הלידה, ואשר נסמך אף על שיחות עם גורמי המקצוע השונים, המסייעים למערערת - היה חיובי. התרשמות גורמי המקצוע היתה שאם חלוף השנים ושינוי הנסיבות שינתה המערערת מהתנהגותה: היא משתפת פעולה עם גורמי הרווחה, דואגת היטב לתינוקה, ופועלת לשינוי אורחות חייה. על רקע האמור חיווה שירות המבחן דעתו שמאסר בפועל יפגע במאמצי השיקום של המערערת, הקשר שלה עם רשויות הרווחה, ומטבע הדברים - הקשר שלה עם בנה. על כן המליץ שירות המבחן להמיר את עונש המאסר בצו מבחן, למשך שנה.

11.          בדיון השני שהתקיים בפנינו תמכה באת-כוח המערערת, מטבע הדברים, בהמלצת התסקיר, ונציגת שירות המבחן הבהירה בפנינו עמדת השירות. בא-כוח המדינה מצדו הבהיר כי אין המדינה מקלה ראש בתסקיר, ובטענות המערערת, אך סבורה כי באיזון הכולל צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא היה מקום להארכה נוספת של המאסר המותנה, והגיעה העת להפעלתו.

דיון והכרעה

12.          לא בלי לבטים, אציע לחבריי ההרכב לקבל את הערעור שלפנינו ולהמיר את עונש המאסר שהוטל על המערערת, בעונש של צו שירות לתועלת הציבור. כן אציע לחברי להרכב לחדש את עונש המאסר על תנאי שהושת על המערערת בעבר.

13.          השאלה העומדת על הפרק היא האם ניתן לפטור את המערערת מעונש מאסר בפועל, כאשר לחובתה עומדים הן חומרת מעשיה הנוכחיים, הן עונש המאסר המותנה ובר-ההפעלה.

14.          ככל שהדברים נוגעים לעבירה, מושא כתב האישום, הרי שמקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר הדין, לפיה ניתן היה להסתפק במקרה דנן בענישה שאיננה כוללת רכיב של מאסר בפועל. אמנם, אין ספק כי העבירות שבהן הודתה והורשעה המערערת הן חמורות, ומצדיקות ככלל ענישה מרתיעה, ואין צורך להרחיב (ראו: ע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2007); ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.2008)). אין ספק גם כי פעולותיה של  המערערת, אף אם נבעו מרצון להגן על בתה, חרגו באופן חריף מן הסביר. עם זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא ניתן היה להתעלם מן העובדה  שביסוד פעולותיה הפליליות של המערערת עמד חששה לגורל בתה - בת אשר המתלונן איים להורגה, ובא לראותה חרף כתב האישום שהוגש נגדו ותוך הפרת התנאים המגבילים של חלופת המעצר, אליה שוחרר. בנוסף, כפי שצוין בגזר הדין, לא ניתן היה להתעלם משיקולים של אחידות הענישה הנדרשת, ומן העונשים הקלים יחסית שנגזרו על יתר המעורבים בפרשה.